החלטה בתיק בש"פ 11573/04

1.        העורר, ביחד עם שבעה אחרים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, ובכתב האישום מיוחסים לו שלושה האישומים המתארים אירועי סחיטה ואלימות שבהם השתתף יחד עם אחרים. על פי האישום הראשון, היו העורר וחמישה נאשמים נוספים מעורבים באירוע בו נסחט והוכה נ"נ (להלן: המתלונן), על מנת שימסור להם את רווחיו ממכירת בלוני גז נייטרוס אוקסיד ("גז צחוק"). השישה אף נטלו מן המתלונן מכשיר טלפון סלולארי הכולל מצלמה דיגיטאלית, ואמרו לו כי אם ירצה לקבל את המכשיר בחזרה לידיו יהא עליו לשלם בעבורו. על פי האישום השני, בעקבות האירועים נשוא האישום הראשון ביקש המתלונן לחדול מפעילותו למכירת "גז צחוק", ועל רקע מאבקי שליטה בשאלה מי יתפוס את מקומו פרץ סכסוך אלים בין שתי חבורות - האחת אליה משתייכים העורר ושלושה נאשמים נוספים, אשר היו מעורבים בסחיטתו של המתלונן קודם לכן, והאחרת אליה משתייכים שני נאשמים אחרים בכתב האישום. במסגרת אותו סכסוך הוכו ונדקרו חלק מן המעורבים ואחד מאנשי החבורה היריבה, בוריס ורשילובסקי (להלן: ורשילובסקי) אף ירה מספר יריות מאקדח שנשא עליו. על פי האישום השלישי, לאחר אותה קטטה נסע ורשילובסקי מן המקום עם המתלונן, ואז הבחינו בהם העורר ושלושה אחרים שנסעו ברכב אחר, חסמו את דרכם ויצאו אליהם כשברשותם סכין. המתלונן ניסה להימלט מן המקום בנסיעה לאחור, ואילו ורשילובסקי ירה לעברם שתי יריות. בגין המעשים שפורטו מיוחסות לעורר עבירות של סחיטה בכוח שהביאה לידי מעשה, סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, נטילת נכסים לשם סחיטה, חטיפה לשם סחיטה, קשירת קשר לביצוע פשע (שלוש עבירות), גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תגרה במקום ציבורי, החזקת סכין שלא כדין וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות.

  2.      עם הגשת כתב האישום, ביום 27.9.2004, הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו מיום 28.11.2004 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) לבקשה וקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים כולם ובהם הודעות המתלונן והודעותיהם שלהם, וכי נוכח אופי המעשים קמה עילת מעצר. בית המשפט הורה על שחרור לחלופת מעצר של שניים מאחד עשר המשיבים בהליך המעצר שהתקיים בפניו, ואילו שאר המעורבים, ובהם העורר, שהיה לכאורה שותף למעשי הסחיטה, נעצרו עד תום ההליכים.

3.        מכאן הערר שבפניי, בו מלין העורר על ההחלטה לעוצרו ועותר לשחררו בערובה. העורר טוען כי לא היה מעורב באופן ישיר במעשים האלימים נשוא האישום הראשון והשני, ובחלק מן האירוע נשוא האישום הראשון כלל לא נכח. העורר מוסיף וטוען כי לא היה מעורב גם באירוע נשוא האישום השלישי, לא יצא מן הרכב ואין כל ראיה שהחזיק סכין. עוד מדגיש העורר כי העובדה שנכח בחלק מן האירועים אינה מצדיקה את מעצרו, וכי מכל מקום גילו הצעיר, התייצבותו מרצון לחקירה במשטרה, היותו תלמיד השנה השלישית באוניברסיטת טיביליסי וההמלצות שניתנו על ידי מעסיקו מצדיקים את שחרורו לחלופה. העורר מציין עוד כי הוא מופלה לרעה ביחס לשני מעורבים אחרים אשר שוחררו לחלופת מעצר, שלאחד מהם מיוחסת מעורבות במעשים האלימים עצמם. לבסוף טוען העורר כי המשפט צפוי להימשך זמן רב, נוכח העובדה שחלק מעדי התביעה עומדים למשפט בנפרד בגין אותם מעשים, וכי גם מטעם זה יש לשחררו לחלופת מעצר.

4.        דין הערר להידחות. בניגוד לטענת העורר, חומר הראיות שהוצג מקים נגדו תשתית ראייתית לכאורית שדי בה לצורך שלב המעצר. אמנם, המתלונן לא נקב בשמו של העורר כמי שנכח באירועים נשוא כתב האישום, אולם ציין כי מלבד המעורבים שאותם הכיר ואת שמותיהם מנה נטלו חלק באירועים בעלי "כל מיני שמות גרוזינים, לא זוכר בדיוק" (הודעת המתלונן מיום 12.9.2004 עמוד 2 שורה 40). אכן, יש להצר על כך שלמרות דברי המתלונן כי יוכל לזהות את המעורבים הנוספים, לא נערך מסדר זיהוי לגבי העורר, אולם מעורבותו של העורר באופן ספציפי עולה מדברי נאשמים אחרים בפרשה: כך מתאר נוריאל יעקובוב את נוכחותו של העורר בכל אחד מן האירועים (הודעתו מיום 12.9.2004 בשעה 17:27, עמוד 1 שורה 7 לגבי האירוע הראשון; בעמוד 2 שורה 25 לגבי האירוע השני ובשורה 38 לגבי האירוע השלישי), ואילו טימור קרימוב מספר  כי העורר נכח באירועים נשוא האישומים השני והשלישי (הודעתו מיום 10.9.2004 עמוד 1 שורה 5). אמנם בעימות שנערך בינו ובין העורר חזר בו נוריאל מגרסתו וטען כי העורר "עמד בצד ולא היה קשור", אולם נראה כי הדבר אינו מהווה כרסום ממשי בעוצמת הראיות נגד העורר, בייחוד נוכח האפשרות כי חזרה זו נבעה מחששו של נוריאל מפני העורר, כעולה מתמליל העימות ביניהם. לאלה מצטרפת גרסתו "המתפתחת" של העורר, אשר תחילה הכחיש כל מעורבות באירועים (הודעתו מיום 14.9.2004), אולם בהמשך הודה כי נכח באירוע השלישי (הודעתו מיום 17.9.2004), מה עוד שגרסתו החדשה לגבי האירוע השלישי, לפיה טען כי לא יצא מן הרכב לעבר המתלונן וורשילובסקי נסתרת לכאורה מדברי המתלונן המתאר שכל יושבי הרכב יצאו לעברם (הודעה מיום 17.9.04, עמוד 1 שורה 8), כמו גם מגרסתו של טימור בעניין זה.

           לא מצאתי כי טענת העורר לפיה אין ראיות להיותו שותף פעיל במעשי האלימות מעבר לנוכחותו במקום מצדיקה לקבל את הערר: ראשית, קיימות ראיות למעורבות ישירה וברורה של העורר באירוע נשוא האישום השלישי. שנית, על פי הנטען ועל פי הודעות המעורבים האחרים נוכחותו של העורר במקום התרחשות האירועים לא הייתה מקרית, והוא היה חלק מן הקבוצה שהייתה מעורבת במעשי הסחיטה התגרה והאלימות. העובדה שאיש לא הצביע על חלקו המדויק של העורר באירועים אינה מפתיעה, נוכח אופיים של האירועים המתוארים בכתב האישום כאירועים של אלימות קבוצתית מצד מעורבים רבים במקביל, ואף המתלונן עצמו מספר כי לא יכול היה להבחין בדיוק מי מבין הנוכחים הכה בו (הודעתו מיום 13.9.04 עמוד 2 שורה 17). בהקשר זה ראוי להוסיף כי מעורבותו הנטענת של העורר באירוע נשוא האישום השלישי תומכת במסקנה כי מעורבותו באירועים הקודמים לא התמצתה בנוכחותו במקום.

5.        אירועי הסחיטה והאלימות להם היה העורר שותף, לכאורה, מקימים נגדו עילת מעצר מסוג מסוכנות, ואליה מצטרף החשש לשיבוש מהלכי משפט הקם בעניינו נוכח הודאתו בתיאום גרסאות עם אחרים (הודעה מיום 21.9.2004 עמוד 1 שורה 7) וכן נוכח הוראתו למעורב אחר כי בחקירתו יאמר שלא ראה אותו במקום האירועים (דו"ח האזנה מיום 20.9.2004). בנסיבות המקרה, ונוכח חומרת המעשים האלימים ומעשי הסחיטה שהעורר היה מעורב בהם, לכאורה, לא מצאתי כי יש בנימוקים השונים שהעלה כדי להביא לשחרורו לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 3157/04 פרנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהקשר זה ראוי להוסיף כי למרות גילו הצעיר לעורר עבר פלילי משנת 2003 בעבירות אלימות ורכוש, וגם עבר פלילי זה מצביע כי אין לתת בו אמון לעניין שחרורו לחלופה. אשר לטענה שהעלה העורר בדבר אפליה בינו ובין שני מעורבים אחרים בפרשה, ששוחררו לחלופת מעצר. ראשית, עניינו של העורר אינו זהה לעניינם של שני האחרים: אחד מהם נפצע קשה מאד בעת האירועים ומצבו הרפואי הצדיק, לדעת המשיבה, את שחרורו לחלופת מעצר, ואילו מעורבותו של האחר באירועים הינה שולית יחסית, כך מציינת המשיבה בפניי. בעניינו של העורר אף קיים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט, כפי שכבר צוין לעיל. זאת ועוד: גם בהנחה שהשוני בין העורר לשני האחרים אינו מצדיק את מעצרו לעומת שחרורם לחלופה, אין הדבר מהווה שיקול בלעדי, ויש לאזנו עם כלל השיקולים האחרים הנוגעים לעניין (ראו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753). כך ככלל, וכך ביתר-שאת במקרים שבהם מדובר באישומים לביצוע עבירות חמורות של אלימות, כמו במקרה שלפנינו. במקרים כאלה, כדברי השופט חשין "שבשתא כיוון דעל על - אך שיבוש שאירע במקום אחד אין זה ראוי לו שיגרור שיבוש במקום אחר אף הוא" (ראו: בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בהתחשב באמור, ונוכח השיקולים אשר פרטתי לעיל, לא מצאתי מקום להורות על שחרורו של העורר ממעצר.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"א בטבת תשס"ה (2.1.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: